-
אומנות...
-
בסימן שאלה
-
איש צעיר
-
איש זקן
-
צופים
-
תמונה של רמברנט
-
איחוד מרגש?
-
בהחלט, אבל גם משהו יותר מזה.
-
זה סיפור מהברית החדשה על "הבן האובד"
-
שמפנה את גבו למשפחתו,
-
מבזבז את הירושה שלו על נשים ויין,
-
ובסופו של דבר הופך לרועה חזירים עני ורעב,
-
וחוזר לאביו
-
... שבאופן לא יאומן, מקבל אותו חזרה לזרועותיו הפתוחות
-
ושוחט את העגל השמן כדי לקבל אותו...
-
... לזעמו הקנאי של אחיו הגדול הנאמן והחרוץ.
-
רעיון מוזר של צדק!
-
האם חרטה מאוחרת
-
מוחקת בגידה והוללות?
-
האם היא עולה על חיים של יושר?
-
הנקודה פה היא שלחלוקת צדק יש קריטריונים משלה:
-
"תהייה שמחה גדולה יותר בגן עדן על חוטא אחד שמכפר
מעל תשעים ותשעה צדיקים."
-
אבל נראה שרמברנט
-
מעוות בכוונה את משמעות הסיפור -- ואת התמונה.
-
אין סימבוליות דתית, אין נוכחות אלוהית.
-
למה לא?
-
מפני שהחיבור לאלוהים משתמע בבירור?
-
או בגלל שרמברנט עצמו רוצה להוסיף עוד משמעות?
-
כותרת: רמברנט -- "חזרת הבן האובד" הצד החבוי של כוח
-
חלק 1. "אומנות ההסוואה"
-
כמה מהסיפור נשאר למעשה?
-
ראשית, הבן,
-
עם הרגליים היחפות והנעליים השחוקות
-
רגליים נראות דרך ביגוד בלוי
-
חוט כחגורה
-
ראש מגולח וקרקפת אדומה
-
פנים כחושות ועפעפיים נפוחים,
-
תנוחת הכריעה משקפת את הבושה וההשפלה.
-
גופו הוא גוף של קדוש מעונה.
-
ואז האב:
-
איש שהוא גם חזק וגם מורגל בהלכות העולם. צבעים ברורים
-
בשיערו וזקנו
-
איש שהוא גם חכם וגם שולט בעצמו: שקט,
-
עין אחת על בנו ואחרת אבודה במחשבה.
-
איש גם עשיר וגם אוהב: גלימתו מקרינה רוך,
-
עוטפת את פני בנו בהילה אדומה,
-
עוקבת אחרי קווי זקנו וראשו.
-
ידיו מנחמות ומרפאות
-
אחת עדינה וחיוורת,
-
השניה חזקה וכהה יותר.
-
האב עוטף את בנו מילולית.
-
השחקנים בתמונה הקטנה הזו נושאים את כל הסיפור!
-
הצופים מהצד נראים כניצבים בהשוואה!
-
הבן הבוגר, לובש את אותו מעיל אדום
-
שני המשרתים בדלת המפוסלת
-
האישה ברקע, עם התליון האדום שלה
-
משהו מוזר בתמונה הזו?
-
הבה נביט בטיפול קונבנציונלי יותר:
-
אב ובן מביטים אחד בשני,
-
המשרתים מביאים בגדים,
-
נעליים וטבעת שנקראה לאב
-
בזמן שהעגל מובל לשחיטה
-
סימנים דתיים בכל מקום:
-
הקורבן מזכיר את זה של ישו,
-
הכלב הלבן עומד לטוהר ואמונה.
-
הכל, כולל המסר, ברור...
-
שלושים שנה מוקדם יותר, רמברנט עצמו המשיך באותו קו:
-
ברקע, בגדים מיוצרים, תריס נפתח
-
השימוש שלו בפרופיל בחזית מבהיר את הסצנה.
-
נעל נחלצה, המקל הושלך
-
האח הגדול חסר
-
גוף הבן כל כך הרוס,
-
הפנים שלו אומללות,
-
שנראה כמעט שמגיעה לו סליחתו של אביו.
-
הכל מתאים למילים בסיפור התנכי
-
- אבל מה עם "הרוח?"
-
לגרסה המאוחרת אין "אחרי":
-
הדמויות נראות מבולבלות,
-
לא מוצעת אף פעולה.
-
בנוגע ל"לפני" ,
-
הטבליט השטוח מובן בקלות.
-
הוא מקשר הוללות לנפילה:
-
הבן האובד חוגר חרב ומנגן בחליל,
-
בזמן שגורלו מואפל
-
על ידי החזירים לרגליו.
-
עם גבו לצופה,
-
לא האומללות שלו ולא החרטה גלויים:
-
סליחתו של האב קיימת "בוואקום."
-
רמברנט מקצץ את הסיפור, ומחסל את הסנטימנט הקל
-
שאולי יכול להראות כבנלי...
-
...
-
ואז הולך אפילו רחוק יותר על ידי שיתופנו, הצופים:
-
ראשית, הוא גורם לנו להזדהות עם הבן,
-
שרגליו הם הדבר הראשון שאנחנו רואים,
-
ושאת תנוחתו אנחנו חולקים
-
שנית, הוא מעלה שאלות לא נוחות:
-
[לתרגום בהמשך]
-
האם היינו נדיבים, כמו האב
-
-- או נשארנו ממורמרים ברקע,
-
כמו הבן הבוגר?
-
אבל למה הוא כל כך רוצה לשתף אותנו בתמונה
-
שלא היתה מיועדת לכנסיה,
-
ועדיין היתה בסטודיו כשמת?
-
חלק 2. "הצייר כבן אובד"
-
רמברנט צייר את הגרסה הראשונה שלו למשל
28 שנים מוקדם יותר -
-
האורגיה הרגילה.
-
מלבושים יקרים,
-
מנופפים כוסות,
-
בבית בושת מרוהט ביוקרה,
-
עם פרוצה על ברכיו,
-
הבן האובד מזמין אותנו להתענג מתענוגות הבשר...
-
... כולל הטווס הזה, הסמל לשפע וליהירות!
-
כאן, רמברנט עוקב אחרי מוסכמה הולנדית מוכרת:
-
שימוש בסצנות תנכיות כתואנה, הוא מגנה למראית עיין את חטאי הבשר
-
- בזמן שהוא מעורר אותם בפירוט גדול.
-
אבל התמונה רוכשת עוד מימד...
-
... ברגע האנחנו מבינים שזה פורטרט עצמי.
-
אפילו אם זה לא משהו חדש...
-
ציירים אחרים מציירים את עצמם בטברנות...
-
ודורר מצייר את עצמו מוקף בחזירים..
-
... רמברנט נותן לפרוצה את התכונות של ססקיה ון אוילנבורך,
-
אישתו!
-
למעשה, התמונה יכולה להראות כתמונה איקונית של מעמדו החדש:
-
ססקיה, אותה הוא מציג בגאווה,
-
היא עשירה להפליא, והחתונה איתה השיגה לו את הזכות לעבוד באמסטרדם
-
... שם ההזמנות זורמות,
-
.. הוא רוכש בית טוב בשכונה אופנתית...
-
... ותמונה רודפת תמונה.
-
הפורטרט העצמי של רמבאנט כבן האובד
-
מאשרת את הנהנתנות שלו עצמו,
-
בזמן שהוא הופך את ססקיה - מעט מאחוריו,
מביטה בשלווה בצופה - לכוח המרגיע בשותפות שלהם.
-
אבל טרגדיה נמצאת בהמשך...
-
ססקיה מתה ב 1642.
-
שש עשרה שנים מאוחר יותר, רמברנט הרוס,
-
ביתו ורכושו נמכרו,
-
ולידת ילדו הלא לגיטמי לשותפתו החדשה
-
הכתימה את המוניטין האישי שלו.
-
ההזמנות יובשות,
-
וכשהנדרייקה מתה ב 1663...
-
המשל עם הבן האובד הוא ברור:
-
לבד, הרוס, מנודה על ידי הכנסיה,
-
רמברנט משתוקק להצטרף לקהילה הנוצרית
-
ולהשלים עם אלוהים.
-
דתו הפרוטסטנטית
-
מכתיבה שהוא יפתח את ליבו לאלוהים, אבל לא יבקש תמורה:
-
אלוהים לבדו, בחרותו האין סופית, יעניק לו חסד או ימנעו ממנו.
-
חלק 3. "כוח הבלתי נראה"
-
אבל התהילה של הציור כיום
-
היא לא פשוט בגלל ההזדהות של רמברנט עם הבן האובד.
-
ברפובליקה ההולנדית המשגשגת,
-
האליטה העשירה קובעת מה נמכר.
-
הקירות שלהם מכוסים בתמונות, והם רוצים סצנות דתיות שיתאימו...
-
.. ושיהיה להן תהודה אמיתית של החיים האמיתיים,
-
שמדברים ישירות אליהם.
-
אומנים מוקדמים יותר באו לסיפורי התנך בשתי דרכים,
-
אבל רמברנט עושה משהו חדש.
-
אסטרטגיה ראשונה: שימוש בפרספקטיבה
-
כדי לקשר את הסיפור עם ההוה.
-
לוקאס ון ליידן שם את "ישו מוצג לאנשים" שלו בסביבה אורבנית מודרנית,
-
עם קהל בחזית.
-
פייטר ארטסן ויואכים ביוקליר מחבאים שנייהם
-
סצנות תנכיות -- "הקרב לתוך מצריים", ו "הבן האובד"
-
- מאחורי דוכני שוק עמוסים.
-
ובוייגל מציג את הנושא העיקרי שלו - "ישו נושא את הצלב", "סנט פול"
-
כפרטים בסצינה עמוסה.
-
היתרונות ברורים: צופים נמשכים לתוך התמונה,
-
הם צריכים להבין אותה,
-
לחשוב על זה,
-
ואז לפרש מחדש את הדברים שהם הבחינו בהם בהתחלה
-
לאור הסיפור המקראי.
-
וטב יותר, מצב "גשמי"
-
הופך את הסיפור לאמיתי יותר.
-
...
-
רמברנט חקר את השפעות הפרספקטיבות האלו וספג אותן,
-
אבל נע קרוב יותר לנושא שלו מון ליידן, ומאמץ נקודת מבט ישירה יותר,
-
ובסופו של דבר מחליף אזורים ריקים מוזרים
-
בקהל במרכז.
-
כל אחת משתי הגרסאות היא תאטרלית כשלעצמה:
-
לאחת יש את החיות האפית של בימת ימי הביניים,
-
השנייה מציעה רגע "תלוי בזמן באופן מסתורי."
-
הבן האובד בקטגוריה השניה,
-
עם קוי פרספקטיבה מתאחדים גם על האב וגם על הבן,
-
הדלת החשוכה והפעורה,
-
התנוחה הלא ממורכזת של הדמויות הראשיות,
-
פנים שאי אפשר לזהות בבטחון.
-
האסטרטגיה השניה: שימוש באפקטים תאטרליים קיצוניים
להשגת רושם מיידי.
-
זו השיטה של קארבאג'יו,
-
ורמברנט לומד ממנה:
-
מעט דמויות
-
תאורה קשה ממוקדת
-
דמויות ראשיות בחזית, שם הצופים תופסים אותן מייד.
-
תחומי החושך שלו הם אפקטיביים תיאטרלית בשתי דרכים:
-
הם ממקדים את תשומת הלב שלנו על ידי פישוט הקומפוזיציה
-
הם מושכים אותנו לתוך התמונה על ידי הצעת עולם
-
שהדמיון שלנו יכול להכנס לתוכו ולמלאו.
-
הפרק הבא: "השגריר" של הולביין, אהבה עצמית או יותר?
-
יותר מידע ב: www.canal-educatif.fr
-
בימוי של
-
הופק על ידי
-
יועץ מדעי
-
הסרט הזה קיים אודות לתומכים והמאמצים של הקהילה
-
קריינות
-
עריכה ואפקטים ויזואלים
-
עריכה מאוחרת והקלטות סאונד
-
עריכה מוזיקלית
-
מוזיקה
-
קרדיטים לצילומים
-
כתוביות בעברית: עדו דקרס
-
הפקה של CED