אומנות...

בסימן שאלה

איש צעיר

איש זקן

צופים

תמונה של רמברנט

איחוד מרגש?

בהחלט, אבל גם משהו יותר מזה.

זה סיפור מהברית החדשה על "הבן האובד"

שמפנה את גבו למשפחתו,

מבזבז את הירושה שלו על נשים ויין,

ובסופו של דבר הופך לרועה חזירים עני ורעב,

וחוזר לאביו

... שבאופן לא יאומן, מקבל אותו חזרה לזרועותיו הפתוחות

ושוחט את העגל השמן כדי לקבל אותו...

... לזעמו הקנאי של אחיו הגדול הנאמן והחרוץ.

רעיון מוזר של צדק!

האם חרטה מאוחרת

מוחקת בגידה והוללות?

האם היא עולה על חיים של יושר?

הנקודה פה היא שלחלוקת צדק יש קריטריונים משלה:

"תהייה שמחה גדולה יותר בגן עדן על חוטא אחד שמכפר
מעל תשעים ותשעה צדיקים."

אבל נראה שרמברנט

מעוות בכוונה את משמעות הסיפור -- ואת התמונה.

אין סימבוליות דתית, אין נוכחות אלוהית.

למה לא?

מפני שהחיבור לאלוהים משתמע בבירור?

או בגלל שרמברנט עצמו רוצה להוסיף עוד משמעות?

כותרת: רמברנט -- "חזרת הבן האובד" הצד החבוי של כוח

חלק 1. "אומנות ההסוואה"

כמה מהסיפור נשאר למעשה?

ראשית, הבן,

עם הרגליים היחפות והנעליים השחוקות

רגליים נראות דרך ביגוד בלוי

חוט כחגורה

ראש מגולח וקרקפת אדומה

פנים כחושות ועפעפיים נפוחים,

תנוחת הכריעה משקפת את הבושה וההשפלה.

גופו הוא גוף של קדוש מעונה.

ואז האב:

איש שהוא גם חזק וגם מורגל בהלכות העולם. צבעים ברורים

בשיערו וזקנו

איש שהוא גם חכם וגם שולט בעצמו: שקט,

עין אחת על בנו ואחרת אבודה במחשבה.

איש גם עשיר וגם אוהב: גלימתו מקרינה רוך,

עוטפת את פני בנו בהילה אדומה,

עוקבת אחרי קווי זקנו וראשו.

ידיו מנחמות ומרפאות

אחת עדינה וחיוורת,

השניה חזקה וכהה יותר.

האב עוטף את בנו מילולית.

השחקנים בתמונה הקטנה הזו נושאים את כל הסיפור!

הצופים מהצד נראים כניצבים בהשוואה!

הבן הבוגר, לובש את אותו מעיל אדום

שני המשרתים בדלת המפוסלת

האישה ברקע, עם התליון האדום שלה

משהו מוזר בתמונה הזו?

הבה נביט בטיפול קונבנציונלי יותר:

אב ובן מביטים אחד בשני,

המשרתים מביאים בגדים,

נעליים וטבעת שנקראה לאב

בזמן שהעגל מובל לשחיטה

סימנים דתיים בכל מקום:

הקורבן מזכיר את זה של ישו,

הכלב הלבן עומד לטוהר ואמונה.

הכל, כולל המסר, ברור...

שלושים שנה מוקדם יותר, רמברנט עצמו המשיך באותו קו:

ברקע, בגדים מיוצרים, תריס נפתח

השימוש שלו בפרופיל בחזית מבהיר את הסצנה.

נעל נחלצה, המקל הושלך

האח הגדול חסר

גוף הבן כל כך הרוס,

הפנים שלו אומללות,

שנראה כמעט שמגיעה לו סליחתו של אביו.

הכל מתאים למילים בסיפור התנכי

- אבל מה עם "הרוח?"

לגרסה המאוחרת אין "אחרי":

הדמויות נראות מבולבלות,

לא מוצעת אף פעולה.

בנוגע ל"לפני" ,

הטבליט השטוח מובן בקלות.

הוא מקשר הוללות לנפילה:

הבן האובד חוגר חרב ומנגן בחליל,

בזמן שגורלו מואפל

על ידי החזירים לרגליו.

עם גבו לצופה,

לא האומללות שלו ולא החרטה גלויים:

סליחתו של האב קיימת "בוואקום."

רמברנט מקצץ את הסיפור, ומחסל את הסנטימנט הקל

שאולי יכול להראות כבנלי...

...

ואז הולך אפילו רחוק יותר על ידי שיתופנו, הצופים:

ראשית, הוא גורם לנו להזדהות עם הבן,

שרגליו הם הדבר הראשון שאנחנו רואים,

ושאת תנוחתו אנחנו חולקים

שנית, הוא מעלה שאלות לא נוחות:

[לתרגום בהמשך]

האם היינו נדיבים, כמו האב

-- או נשארנו ממורמרים ברקע,

כמו הבן הבוגר?

אבל למה הוא כל כך רוצה לשתף אותנו בתמונה

שלא היתה מיועדת לכנסיה,

ועדיין היתה בסטודיו כשמת?

חלק 2. "הצייר כבן אובד"

רמברנט צייר את הגרסה הראשונה שלו למשל
28 שנים מוקדם יותר -

האורגיה הרגילה.

מלבושים יקרים,

מנופפים כוסות,

בבית בושת מרוהט ביוקרה,

עם פרוצה על ברכיו,

הבן האובד מזמין אותנו להתענג מתענוגות הבשר...

... כולל הטווס הזה, הסמל לשפע וליהירות!

כאן, רמברנט עוקב אחרי מוסכמה הולנדית מוכרת:

שימוש בסצנות תנכיות כתואנה, הוא מגנה למראית עיין את חטאי הבשר

- בזמן שהוא מעורר אותם בפירוט גדול.

אבל התמונה רוכשת עוד מימד...

... ברגע האנחנו מבינים שזה פורטרט עצמי.

אפילו אם זה לא משהו חדש...

ציירים אחרים מציירים את עצמם בטברנות...

ודורר מצייר את עצמו מוקף בחזירים..

... רמברנט נותן לפרוצה את התכונות של ססקיה ון אוילנבורך,

אישתו!

למעשה, התמונה יכולה להראות כתמונה איקונית של מעמדו החדש:

ססקיה, אותה הוא מציג בגאווה,

היא עשירה להפליא, והחתונה איתה השיגה לו את הזכות לעבוד באמסטרדם

... שם ההזמנות זורמות,

.. הוא רוכש בית טוב בשכונה אופנתית...

... ותמונה רודפת תמונה.

הפורטרט העצמי של רמבאנט כבן האובד

מאשרת את הנהנתנות שלו עצמו,

בזמן שהוא הופך את ססקיה - מעט מאחוריו,
מביטה בשלווה בצופה - לכוח המרגיע בשותפות שלהם.

אבל טרגדיה נמצאת בהמשך...

ססקיה מתה ב 1642.

שש עשרה שנים מאוחר יותר, רמברנט הרוס,

ביתו ורכושו נמכרו,

ולידת ילדו הלא לגיטמי לשותפתו החדשה

הכתימה את המוניטין האישי שלו.

ההזמנות יובשות,

וכשהנדרייקה מתה ב 1663...

המשל עם הבן האובד הוא ברור:

לבד, הרוס, מנודה על ידי הכנסיה,

רמברנט משתוקק להצטרף לקהילה הנוצרית

ולהשלים עם אלוהים.

דתו הפרוטסטנטית

מכתיבה שהוא יפתח את ליבו לאלוהים, אבל לא יבקש תמורה:

אלוהים לבדו, בחרותו האין סופית, יעניק לו חסד או ימנעו ממנו.

חלק 3. "כוח הבלתי נראה"

אבל התהילה של הציור כיום

היא לא פשוט בגלל ההזדהות של רמברנט עם הבן האובד.

ברפובליקה ההולנדית המשגשגת,

האליטה העשירה קובעת מה נמכר.

הקירות שלהם מכוסים בתמונות, והם רוצים סצנות דתיות שיתאימו...

.. ושיהיה להן תהודה אמיתית של החיים האמיתיים,

שמדברים ישירות אליהם.

אומנים מוקדמים יותר באו לסיפורי התנך בשתי דרכים,

אבל רמברנט עושה משהו חדש.

אסטרטגיה ראשונה: שימוש בפרספקטיבה

כדי לקשר את הסיפור עם ההוה.

לוקאס ון ליידן שם את "ישו מוצג לאנשים" שלו בסביבה אורבנית מודרנית,

עם קהל בחזית.

פייטר ארטסן ויואכים ביוקליר מחבאים שנייהם

סצנות תנכיות -- "הקרב לתוך מצריים", ו "הבן האובד"

- מאחורי דוכני שוק עמוסים.

ובוייגל מציג את הנושא העיקרי שלו - "ישו נושא את הצלב", "סנט פול"

כפרטים בסצינה עמוסה.

היתרונות ברורים: צופים נמשכים לתוך התמונה,

הם צריכים להבין אותה,

לחשוב על זה,

ואז לפרש מחדש את הדברים שהם הבחינו בהם בהתחלה

לאור הסיפור המקראי.

וטב יותר, מצב "גשמי"

הופך את הסיפור לאמיתי יותר.

...

רמברנט חקר את השפעות הפרספקטיבות האלו וספג אותן,

אבל נע קרוב יותר לנושא שלו מון ליידן, ומאמץ נקודת מבט ישירה יותר,

ובסופו של דבר מחליף אזורים ריקים מוזרים

בקהל במרכז.

כל אחת משתי הגרסאות היא תאטרלית כשלעצמה:

לאחת יש את החיות האפית של בימת ימי הביניים,

השנייה מציעה רגע "תלוי בזמן באופן מסתורי."

הבן האובד בקטגוריה השניה,

עם קוי פרספקטיבה מתאחדים גם על האב וגם על הבן,

הדלת החשוכה והפעורה,

התנוחה הלא ממורכזת של הדמויות הראשיות,

פנים שאי אפשר לזהות בבטחון.

האסטרטגיה השניה: שימוש באפקטים תאטרליים קיצוניים
להשגת רושם מיידי.

זו השיטה של קארבאג'יו,

ורמברנט לומד ממנה:

מעט דמויות

תאורה קשה ממוקדת

דמויות ראשיות בחזית, שם הצופים תופסים אותן מייד.

תחומי החושך שלו הם אפקטיביים תיאטרלית בשתי דרכים:

הם ממקדים את תשומת הלב שלנו על ידי פישוט הקומפוזיציה

הם מושכים אותנו לתוך התמונה על ידי הצעת עולם

שהדמיון שלנו יכול להכנס לתוכו ולמלאו.

הפרק הבא: "השגריר" של הולביין, אהבה עצמית או יותר?

יותר מידע ב: www.canal-educatif.fr

בימוי של

הופק על ידי

יועץ מדעי

הסרט הזה קיים אודות לתומכים והמאמצים של הקהילה

קריינות

עריכה ואפקטים ויזואלים

עריכה מאוחרת והקלטות סאונד

עריכה מוזיקלית

מוזיקה

קרדיטים לצילומים

כתוביות בעברית: עדו דקרס

הפקה של CED