WEBVTT

00:00:13.395 --> 00:00:16.149
הערב אדבר אתכם
על יציאה מהארון.

00:00:16.167 --> 00:00:19.289
ולא במובן המקובל,
לא רק על הארון ה"הומואי".

00:00:19.904 --> 00:00:21.926
אני חושבת שלכולנו יש ארונות,

00:00:22.233 --> 00:00:25.732
בארון שלכם, אתם אולי אומרים למישהי
בפעם הראשונה שאתם אוהבים אותה.

00:00:25.870 --> 00:00:27.955
או מתוודות שאתן בהריון,

00:00:28.144 --> 00:00:29.985
או שיש לכם סרטן

00:00:30.497 --> 00:00:34.258
או כל שיחה קשה אחרת
שיש לנו בחיים.

00:00:34.623 --> 00:00:38.272
הארון הוא בסך הכל
שיחה קשה.

00:00:38.819 --> 00:00:41.769
ולמרות שנושאי השיחה הזאת
עשויים להיות מגוונים מאד,

00:00:41.769 --> 00:00:44.687
החווייה של ההימצאות בתוך הארון
והיציאה ממנו

00:00:44.687 --> 00:00:46.267
היא אוניברסלית.

00:00:46.567 --> 00:00:49.512
זה מפחיד,
ואנו שונאים את זה,

00:00:49.864 --> 00:00:51.546
ומוכרחים לעשות את זה.

00:00:52.720 --> 00:00:55.768
לפני כמה שנים עבדתי
ב"סאות'סייד וולנאט קפה",

00:00:55.768 --> 00:00:57.727
(צחוק)

00:00:57.727 --> 00:00:59.561
מסעדה מקומית בעיר,

00:00:59.561 --> 00:01:04.551
וכשהייתי שם עברתי שלבים
של עצימות לסבית מיליטנטית.

00:01:04.551 --> 00:01:06.000
(צחוק)

00:01:06.000 --> 00:01:07.711
לא גילחתי את בתי השחי,

00:01:07.711 --> 00:01:10.445
ציטטתי שירים של אני דיפרנקו
כמו מזמורי תפילה,

00:01:11.217 --> 00:01:13.617
ולפי הרישול של המכנסיים הקצרים שלי

00:01:13.617 --> 00:01:16.310
ומתי לאחרונה גילחתי את הראש,

00:01:16.310 --> 00:01:17.702
היו בד"כ מתקילים אותי בשאלה --

00:01:17.702 --> 00:01:19.472
בד"כ זה היה ילד או ילדה:

00:01:19.829 --> 00:01:23.657
"אה... אתה בן או את בת?"

00:01:24.749 --> 00:01:26.909
בשולחן היתה משתררת דומיה מעיקה,

00:01:27.856 --> 00:01:29.763
הייתי חושקת קצת יותר את הלסתות,

00:01:30.173 --> 00:01:32.453
לופתת קצת יותר בזעם
את קנקן הקפה,

00:01:33.286 --> 00:01:35.599
האבא היה מסתבך עם העיתון

00:01:35.599 --> 00:01:38.058
והאמא היתה יורה מבט מצמית
אל הילד.

00:01:38.331 --> 00:01:41.594
אבל אני הייתי שותקת
ורותחת בפנים.

00:01:42.063 --> 00:01:44.079
וזה הגיע לשלב שבו בכל פעם
כשהייתי ניגשת לשולחן

00:01:44.086 --> 00:01:46.289
שבו ישב ילד בן 3 עד 10,

00:01:46.289 --> 00:01:47.899
הייתי נכונה לקרב.

00:01:47.899 --> 00:01:49.435
(צחוק)

00:01:49.435 --> 00:01:51.415
וזאת הרגשה איומה.

00:01:51.415 --> 00:01:54.737
הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה
אומר משהו,

00:01:55.249 --> 00:01:57.509
שאכנס לשיחה הקשה הזאת.

00:01:57.515 --> 00:01:59.979
אז תוך כמה שבועות
זה קרה שוב:

00:01:59.979 --> 00:02:02.528
"אתה בן או את בת?"

00:02:03.090 --> 00:02:04.636
הדממה המוכרת.

00:02:04.845 --> 00:02:06.259
אבל הפעם הייתי מוכנה.

00:02:06.259 --> 00:02:10.898
אני אוציא על השולחן הזה
את כל לימודי הנשיות שלי.

00:02:10.898 --> 00:02:12.659
(צחוק)

00:02:12.659 --> 00:02:14.935
הכנתי את כל ציטוטי בטי פרידן,

00:02:14.935 --> 00:02:16.976
את ציטוטי גלוריה סטיינאם,

00:02:16.976 --> 00:02:20.040
אפילו כמה "מונולוגים מהוואגינה",

00:02:20.154 --> 00:02:22.917
אז אני לוקחת נשימה עמוקה
ומביטה למטה,

00:02:23.737 --> 00:02:27.988
ומחזירה לי משם מבט
ילדה בת 4 בשמלה ורודה.

00:02:27.988 --> 00:02:30.250
לא יריבה אמיתית
לדו-קרב פמיניסטי,

00:02:30.250 --> 00:02:32.252
אלא רק ילדה עם שאלה:

00:02:32.678 --> 00:02:34.274
"אתה בן או את בת?"

00:02:34.989 --> 00:02:37.925
אז אני לוקחת עוד נשימה עמוקה,
כורעת ברך לידה ואומרת:

00:02:37.925 --> 00:02:40.594
"אני יודעת שזה מבלבל,

00:02:40.594 --> 00:02:42.923
"השיער שלי קצר, כמו של בן,
ואני לובשת בגדים של בנים,

00:02:42.923 --> 00:02:44.166
"אבל אני בת,

00:02:44.166 --> 00:02:46.503
"ואת מכירה את זה שלפעמים
בא לך ללבוש שמלה ורודה,

00:02:46.503 --> 00:02:48.736
"ולפעמים - את הפיג'מה הנוחה?

00:02:48.736 --> 00:02:51.156
"אז אני יותר בת
מהסוג של פיג'מות נוחות."

00:02:51.876 --> 00:02:52.642
(צחוק)

00:02:52.642 --> 00:02:55.802
והילדה הזאת מסתכלת לי
ישר בעיניים ואומרת בלי להתבלבל:

00:02:55.802 --> 00:02:57.978
"הפיג'מה שלי סגולה עם דגים.

00:02:57.978 --> 00:02:59.680
"אפשר לקבל פנקייק, בבקשה?"

00:02:59.680 --> 00:03:02.392
(צחוק)

00:03:02.392 --> 00:03:04.229
וזה היה הכל. פשוט ככה:

00:03:04.229 --> 00:03:07.434
"יופי. את בת.
מה עם הפנקייק?"

00:03:07.434 --> 00:03:08.555
(צחוק)

00:03:08.555 --> 00:03:13.017
זאת היתה השיחה הקשה
הכי קלה שהיתה לי בחיים.

00:03:13.017 --> 00:03:14.315
ומדוע?

00:03:14.315 --> 00:03:18.589
כי ילדת הפנקייק ואני
היינו אמיתיות זו עם זו.

00:03:19.154 --> 00:03:20.995
אם כן, כרבים מאיתנו,

00:03:20.995 --> 00:03:22.696
חייתי כבר במספר ארונות,

00:03:22.696 --> 00:03:25.899
ונכון, הקירות שלי היו בד"כ
צבועים בצבעי הקשת.

00:03:25.899 --> 00:03:27.708
אבל בפנים, בחושך,

00:03:28.075 --> 00:03:30.210
לא רואים את צבעי הקירות.

00:03:30.210 --> 00:03:33.552
קיימת רק ההרגשה
של החיים בארון.

00:03:33.714 --> 00:03:36.726
אז הארון שלי בעצם
לא שונה משלך,

00:03:37.184 --> 00:03:38.407
או שלך,

00:03:38.860 --> 00:03:40.074
או שלך.

00:03:40.322 --> 00:03:41.997
נכון. אני יכולה לתת לכם
מאה סיבות

00:03:41.997 --> 00:03:44.284
למה לי היה יותר קשה מכם
לצאת מהארון,

00:03:44.284 --> 00:03:45.307
אבל הנה העניין:

00:03:45.307 --> 00:03:48.170
קושי איננו דבר יחסי;
קשה זה קשה.

00:03:48.435 --> 00:03:49.887
מי מסוגל לומר לי

00:03:49.887 --> 00:03:52.392
שלהסביר למישהו שזה עתה פשטת רגל

00:03:52.392 --> 00:03:54.579
קשה יותר מאשר להסביר למישהו
שבגדת בו או בה.

00:03:54.579 --> 00:03:57.152
מי יכול להגיד לי
שהיה לו קשה יותר לצאת מהארון

00:03:57.152 --> 00:03:59.914
מאשר לומר לבנו בן החמש
שהוא מתגרש.

00:03:59.914 --> 00:04:02.965
אין "קשה יותר";
יש רק "קשה".

00:04:03.788 --> 00:04:05.846
עלינו להפסיק להשוות
את ה"קשה" שלנו

00:04:05.846 --> 00:04:07.114
עם ה"קשה" של כל אחד אחר

00:04:07.114 --> 00:04:09.116
כדי שנרגיש טוב או רע יותר
לגבי הארון שלנו,

00:04:09.116 --> 00:04:13.194
ופשוט להתנחם בעובדה
שלכולנו יש "קשה".

00:04:13.194 --> 00:04:16.546
בשלב כזה או אחר בחיים
כולנו נמצאים באיזה ארון,

00:04:16.654 --> 00:04:18.294
וזו אולי הרגשה בטוחה,

00:04:18.592 --> 00:04:21.681
או לפחות, בטוחה מאשר השקרים
שבצידה השני של הדלת.

00:04:21.792 --> 00:04:23.248
אבל באתי הנה לומר לכם,

00:04:23.504 --> 00:04:25.576
שלא משנה ממה עשויים הקירות שלכם,

00:04:25.576 --> 00:04:29.144
ארון איננו מקום לחיות בו.

00:04:29.907 --> 00:04:33.537
(מחיאות כפיים ותרועות)
תודה

00:04:34.009 --> 00:04:36.310
אז מדוע לצאת מארון כלשהו,

00:04:36.310 --> 00:04:37.711
לנהל את השיחה הזאת,

00:04:37.711 --> 00:04:39.271
מדוע זה כה קשה?

00:04:39.863 --> 00:04:41.604
כי זה מלחיץ.

00:04:41.937 --> 00:04:44.217
אנו כה מוטרדים מהתגובה של הזולת,

00:04:44.217 --> 00:04:45.816
וזה מובן.

00:04:46.226 --> 00:04:47.484
האם הוא יתרגז?

00:04:47.484 --> 00:04:48.413
האם היא תתעצב?

00:04:48.413 --> 00:04:49.757
האם תהיה אכזבה?

00:04:49.757 --> 00:04:51.946
נפסיד חבר או חברה? הורה?
אהוב או אהובה?

00:04:51.946 --> 00:04:53.835
השיחות האלה גורמות למתח.

00:04:54.628 --> 00:04:56.440
אז בואו נתעכב לרגע על המתח.

00:04:56.810 --> 00:04:59.469
המתח הוא תגובה טבעית של הגוף.

00:05:00.033 --> 00:05:01.902
כשאתם נתקלים במה שנתפש כאיום -

00:05:01.902 --> 00:05:03.146
שימו לב: "נתפש כאיום" -

00:05:03.146 --> 00:05:05.572
ההיפותלמוס משמיע אזעקה,

00:05:05.572 --> 00:05:08.707
והאדרנלין והקורטיזול
מתחילים לשצוף בעורקים.

00:05:08.707 --> 00:05:12.326
זהו מוכר כתגובת
"קרב או ברח".

00:05:12.326 --> 00:05:14.774
לפעמים תריבו,
לפעמים תברחו,

00:05:14.774 --> 00:05:17.450
וזאת תגובה נורמלית לגמרי.

00:05:17.450 --> 00:05:23.057
מקורה בתקופה שבה האיום
היה התנפלות של ממותה שעירה.

00:05:23.057 --> 00:05:24.157
הבעיה היא,

00:05:24.157 --> 00:05:27.855
שלהיפותלמוס שלכם אין שום מושג
אם רודפת אחריכם ממותה שעירה,

00:05:27.855 --> 00:05:29.463
אם המחשב שלכם קרס,

00:05:29.463 --> 00:05:31.164
אם הופיעו אצלכם המחותנים,

00:05:31.164 --> 00:05:32.486
אם אתם עומדים לקפוץ ממטוס,

00:05:32.486 --> 00:05:34.089
או אם אתם רוצים
לספר למישהו אהוב

00:05:34.089 --> 00:05:36.093
שיש לכם גידול במוח.

00:05:36.093 --> 00:05:40.929
ההבדל הוא שממותה שעירה
רודפת אחריכם במשך, נגיד, עשר דקות,

00:05:40.929 --> 00:05:44.035
אבל הימנעות מהשיחות הקשות האלה
עלולה לארוך שנים,

00:05:44.035 --> 00:05:48.077
והגוף פשוט לא עומד בזה.

00:05:48.077 --> 00:05:53.761
חשיפה כרונית לאדרנלין ולקורטיזול
משבשת כמעט כל מערכת בגוף.

00:05:53.761 --> 00:05:57.704
ועלולה להוביל לחרדה, דכאון
ומחלת לב, בין היתר.

00:05:57.704 --> 00:06:00.406
כשאתם נמנעים משיחות קשות,

00:06:01.032 --> 00:06:03.072
כשאתם שומרים בסוד
את האמת אודות עצמכם,

00:06:03.072 --> 00:06:05.844
אתם בעצם מחזיקים רימון-יד.

00:06:06.395 --> 00:06:10.557
היזכרו בעצמכם לפני 20 שנה.

00:06:10.814 --> 00:06:14.119
לי היה זנב-סוס,

00:06:14.607 --> 00:06:17.258
שמלה חושפת-כתפיים
ונעלי עקב גבוה.

00:06:17.258 --> 00:06:19.509
לא הייתי הלסבית הלוחמנית

00:06:19.509 --> 00:06:22.351
שמוכנה להילחם בכל בת ארבע
שנכנסת למסעדה.

00:06:22.351 --> 00:06:23.984
(צחוק)

00:06:23.984 --> 00:06:25.462
הייתי קפואה מפחד,


00:06:25.894 --> 00:06:29.392
צנופה בפינת הארון החשוך שלי,

00:06:29.392 --> 00:06:31.199
נאחזת ברימון היד ההומואי שלי

00:06:31.658 --> 00:06:37.259
והכי הפחיד אותי להזיז
ולו שריר אחד.

00:06:37.965 --> 00:06:40.006
משפחתי, חברי, זרים גמורים -

00:06:40.006 --> 00:06:42.732
כל חיי השתדלתי
לא לאכזב אנשים אלה.

00:06:42.732 --> 00:06:46.058
ואז הפכתי את כל עולמי על פניו.

00:06:46.406 --> 00:06:47.654
בכוונה.

00:06:48.535 --> 00:06:52.178
שרפתי את דפי התסריט
שכולנו צייתנו לו תמיד,

00:06:52.178 --> 00:06:53.898
אבל אם לא תיפטרו מרימון היד הזה,

00:06:53.898 --> 00:06:55.444
הוא יהרוג אתכם.

00:06:56.163 --> 00:06:58.458
אחת הפעמים הזכורות ביותר
שבהן השלכתי את רימון היד

00:06:58.458 --> 00:06:59.773
היתה בחתונתה של אחותי.

00:06:59.773 --> 00:07:03.036
(צחוק)

00:07:03.036 --> 00:07:04.858
זאת היתה הפעם הראשונה
שרבים מהנוכחים

00:07:04.858 --> 00:07:06.297
ידעו שאני לסבית.

00:07:06.297 --> 00:07:07.854
אז כשמילאתי את חובותי כשושבינה,

00:07:07.854 --> 00:07:10.041
בשמלתי השחורה ובנעלי העקב,

00:07:10.602 --> 00:07:14.218
עברתי בין השולחנות עד שהגעתי
לשולחן של החברים של הורי,

00:07:14.218 --> 00:07:15.976
אנשים שהכירו אותי שנים.

00:07:16.903 --> 00:07:18.653
ואחרי שיחת-חולין קצרה,

00:07:18.653 --> 00:07:20.307
אחת הנשים צעקה:

00:07:20.307 --> 00:07:21.775
"אני מתה על נייתן ליין!"

00:07:22.898 --> 00:07:26.026
והחלה התחרות מי חבר
טוב יותר של הומואים

00:07:26.026 --> 00:07:27.848
"אש, היית פעם ברובע ההומואים?"

00:07:27.848 --> 00:07:30.350
"כן, בעצם. יש לנו חברים בסן-פרנסיסקו."

00:07:30.350 --> 00:07:31.318
"אף פעם לא היינו שם,

00:07:31.318 --> 00:07:33.046
"אבל שמענו שזה 'מאמם'!"

00:07:33.046 --> 00:07:35.151
"אש, את מכירה את אנטוניו,
מעצב השיער שלי?

00:07:35.151 --> 00:07:37.911
"הוא ממש טוב,
ואף פעם לא אמר שיש לו חברה."

00:07:37.911 --> 00:07:39.664
"אש, מה תכנית הטלוויזיה האהובה עליך?

00:07:39.664 --> 00:07:41.828
"הכי אהובה שלנו היא 'וויל אנד גרייס',

00:07:41.828 --> 00:07:43.472
"את יודעת את מי אנו אוהבים?
את ג'ק.

00:07:43.472 --> 00:07:44.798
"אנו הכי אוהבים את ג'ק."

00:07:44.798 --> 00:07:47.313
ואז אחת הנשים הסתבכה,

00:07:47.928 --> 00:07:50.303
אבל היא רצתה נואשות
להראות לי את תמיכתה

00:07:50.303 --> 00:07:52.533
ושהיא לצידי,

00:07:52.533 --> 00:07:54.041
אז בסוף היא פלטה,

00:07:54.041 --> 00:07:57.711
"לפעמים בעלי לובש חולצות ורודות."

00:07:57.711 --> 00:08:00.584
(צחוק)

00:08:00.584 --> 00:08:04.219
ובאותו רגע היתה לי ברירה
כמו לכל משליכי הרימונים:

00:08:04.521 --> 00:08:07.659
יכולתי לחזור אל החברה שלי
ואל שולחן אוהבי ההומאים שלי,

00:08:07.659 --> 00:08:09.550
וללעוג לתגובות שלהם,

00:08:09.950 --> 00:08:11.568
לרדת על הסרבול שלהם

00:08:11.568 --> 00:08:13.130
ועל אי-יכולתם לקפוץ דרך

00:08:13.130 --> 00:08:15.233
חישוקי התקינות הפוליטית ההומואית
שהבאתי איתי,

00:08:15.233 --> 00:08:17.315
או להזדהות איתם,

00:08:18.070 --> 00:08:21.796
ולהבין שזה היה אולי
אחד הדברים הכי קשים שהם עשו מעודם.

00:08:21.802 --> 00:08:23.001
ההתחלה הזאת,

00:08:23.236 --> 00:08:24.933
זה שהם ניהלו את השיחה הזאת

00:08:25.269 --> 00:08:27.457
היתה היציאה מהארונות שלהם.

00:08:27.457 --> 00:08:30.565
נכון. היה קל להראות להם
איפה הם כושלים.

00:08:30.565 --> 00:08:31.711
אבל קשה הרבה יותר

00:08:31.711 --> 00:08:33.113
לפגוש אותם במקום שלהם,

00:08:33.113 --> 00:08:34.942
ולהכיר בכך שהם ניסו,

00:08:34.942 --> 00:08:39.423
ומה כבר אפשר לדרוש ממישהו
אם לא לנסות?

00:08:40.234 --> 00:08:42.235
אם אתם רוצים להיות אמיתיים עם מישהו,

00:08:42.235 --> 00:08:45.643
עליכם להיות מוכנים לכך
שהוא יהיה אמיתי איתכם.

00:08:45.913 --> 00:08:49.122
שיחות קשות עדיין אינן
הצד החזק שלי.

00:08:49.122 --> 00:08:50.888
שאלו כל מי שיצאתי איתם.

00:08:51.094 --> 00:08:52.555
אבל אני משתפרת.

00:08:52.769 --> 00:08:54.741
ואני נוהגת לפי
מה שאני אוהבת לכנות

00:08:54.741 --> 00:08:56.363
"שלושת עקרונות ילדת הפנקייק."

00:08:56.363 --> 00:08:57.285
בבקשה,

00:08:58.038 --> 00:08:59.769
ראו את זה דרך משקפיים הומואיים,

00:08:59.769 --> 00:09:02.857
אבל זיכרו שמה שנדרש
כדי לצאת מכל ארון

00:09:02.857 --> 00:09:04.462
הוא בעקרון אותו הדבר.

00:09:05.063 --> 00:09:06.086
מס' 1:

00:09:06.343 --> 00:09:08.978
היו אותנטיים,
הסירו את השריון, היו עצמכם.

00:09:08.978 --> 00:09:11.103
הילדה במסעדה
לא לבשה שריון,

00:09:11.103 --> 00:09:12.830
אבל אני הייתי ערוכה לקרב.

00:09:13.080 --> 00:09:14.958
היפותלמוס מטומטם.

00:09:15.552 --> 00:09:18.048
אם אתם רוצים שמישהו
יהיה אמיתי איתכם,

00:09:18.048 --> 00:09:20.753
עליו לדעת שגם אתם
עלולים לדמם.

00:09:21.027 --> 00:09:21.866
מס' 2:

00:09:21.866 --> 00:09:23.764
היו ישירים, אימרו את זה,
תלשו את הפלסטר.

00:09:23.764 --> 00:09:25.232
אם ברור לך שאת לסבית,

00:09:25.232 --> 00:09:26.723
פשוט אימרי את זה.

00:09:26.723 --> 00:09:28.322
אם את אומרת להורים שלך
שאת אולי לסבית,

00:09:28.322 --> 00:09:30.066
הם ייאחזו בתקווה
שזה אולי ישתנה.

00:09:30.066 --> 00:09:32.877
אל תטעי בהם אשליה של תקווה.

00:09:32.883 --> 00:09:34.829
(צחוק)

00:09:34.829 --> 00:09:37.589
ומס' 3, וחשוב ביותר:

00:09:37.923 --> 00:09:42.089
(צחוק)

00:09:42.089 --> 00:09:44.174
אל תתנצלי.

00:09:45.582 --> 00:09:47.628
את מבטאת את האמת שלך.

00:09:47.758 --> 00:09:50.896
לעולם אל תתנצלי על כך.

00:09:51.505 --> 00:09:53.828
יש אנשים שאולי ייפגעו.

00:09:53.828 --> 00:09:56.835
אז בטח,
התנצלי על מה שעשית.

00:09:56.997 --> 00:10:00.267
אבל לעולם אל תתנצלי
על מי שאת.

00:10:00.617 --> 00:10:02.762
ונכון, יש אנשים שיתאכזבו.

00:10:03.136 --> 00:10:04.371
אבל זה עניינם.

00:10:04.371 --> 00:10:05.791
זה לא באחריותך.

00:10:05.902 --> 00:10:08.285
מדובר בציפיות שלהם ממך
ולא בציפיות שלך.

00:10:08.285 --> 00:10:12.257
זהו הסיפור שלהם,
לא שלך.

00:10:12.813 --> 00:10:16.651
הסיפור היחיד שחשוב
הוא זה שאת רוצה לכתוב.

00:10:17.151 --> 00:10:19.960
אז כשתמצאו את עצמכם שוב
בארון, בחושך מצריים,

00:10:19.960 --> 00:10:21.311
כשאתם לופתים רימון-יד,

00:10:21.311 --> 00:10:24.224
זיכרו: כולנו היינו במצב הזה.

00:10:24.224 --> 00:10:26.383
ואולי תרגישו נורא לבד,

00:10:26.383 --> 00:10:27.350
אבל אינכם לבד.

00:10:27.852 --> 00:10:31.710
ברור לנו שזה קשה,
אבל חשוב לנו שתצאו אלינו,

00:10:31.710 --> 00:10:34.100
ולא משנה ממה עשויים הקירות שלכם.

00:10:34.100 --> 00:10:35.635
כי אני מבטיחה לכם

00:10:35.635 --> 00:10:37.991
שיש אחרים שמציצים
מחורי המנעול של ארונותיהם

00:10:37.991 --> 00:10:40.358
ומחכים לנפש האמיצה הבאה
שתעז לפתוח לרווחה את הדלת.

00:10:40.358 --> 00:10:41.808
אז היו אתם האמיצים

00:10:42.326 --> 00:10:44.871
והראו לעולם שאנו
גדולים יותר מהארונות שלנו,

00:10:45.192 --> 00:10:49.951
ושהארון איננו מקום
שאדם יכול באמת לחיות בו.

00:10:50.424 --> 00:10:52.222
תודה, בולדר,
ערב נעים לכם.

00:10:52.222 --> 00:10:56.552
(מחיאות כפיים ותרועות)