הרצאה זו מובאת לכם בחסות אוניברסיטת סטאנדפורד.

אנא בקרו אותנו ב: www.standford.edu

תודה

סטיב ג'ובס
מנכ"ל APPLE ו Pixar Animation

כבוד הוא לי להיות אתכם היום בתחילת דרככם באחת האוניברסיטאות הטובות בעולם

[קהל מריע]

להגיד את האמת, מעולם לא סיימתי קולג' ומעמד זה הוא הכי קרוב שהגעתי בחיי לסיום קולג'

היום אני רוצה לספר לכם שלושה סיפורים מחיי. זה הכל, לא משהו גדול, רק שלושה סיפורים.

הסיפור הראשון הוא על איך לחבר את הנקודות.

נשרתי מקולג' Reed אחרי 6 החודשים הראשונים, אבל נשארתי בסביבתו כמקום לקפוץ אליו מידי פעם ב18 החודשים הבאים, עד שבאמת עזבתי.

אז למה נשרתי?

זה התחיל לפני שבכלל נולדתי

האמא הביולוגית שלי הייתה סטודנטית צעירה ולא נשואה שסיימה תואר ולכן החליטה למסור אותי לאימוץ.

היא הרגישה בליבה שאני צריך להיות מאומץ ע"י סטודנטים שכבר סיימו את הקולג'

אז הכל היה מוכן עבורי כך שאאומץ מיד לאחר הלידה ע"י עורך-דין ואשתו.

אך כאשר הגחתי לעולם הם החליטו, ברגע האחרון, שמה שהם באמת רוצים הוא ילדה.

אז הורי, שהיו ברשימת ההמתנה, קיבלו שיחת טלפון באמצע הלילה ובה נאמר:

"יש לנו באופן לא צפוי ילד פנוי לאימוץ, רוצים לאמץ אותו?" והם אמרו: "כמובן"

האמא הביויולגית שלי גילתה מאוחר יותר, שאמא שלי מעולם לא סיימה את הקולג' ואבא שלי מעולם לא סיים בי"ס תיכון

היא סירבה לחתום על מסמכי האימוץ האחרונים

רק כמה חודשים מאוחר יותר היא התרצתה כאשר הורי הבטיחו לה שאלך לקולג'. וכך התחלתי לחיות את חיי.

ו17 שנים מאוחר יותר אכן הלכתי לקולג', אך בתמימותי בחרתי קולג' שהיה יקר כמעט כמו סטנדפורד.

וכל חסכונותיהם של הורי, שהיו בני מעמד הפועלים, הוצאו על החינוך שלי בקולג'.

אחרי שישה חודשים, לא ראיתי בכך שום ערך.

לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות בחיי ולא היה לי מושג איך הקולג' היה יכול לסייע לי להבין זאת.

וכך ביזבתי את את כל הכסף שהורי חסכו במשך כל חייהם

אז החלטתי לנשור ולסמוך על כך שכל יסתדר ויהיה בסדר.

זה היה די מפחיד באותו הזמן, אבל בהסתכלות לאחור, זו הייתה אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי מעולם.

בשנייה שנשרתי מהלימודים יכולתי להפסיק לחשוב על קורסים שהייתי חייב לקחת אבל לא ענינו אותי

ולהתחיל להגיע לבקר בקורסים שנראו לי יותר מעניינים.

לא הכל היה רומנטי. לא היה לי חדר במעונות, אז ישנתי על הרצפה אצל חברים. החזרתי בקבוקי קולה שאוכל לקבל 5 סנט על הפיקדון ולקנות עם זה אוכל.

והייתי חוצה את העיר והולך 12 ק"מ כל יום ראשון בערב בשביל לאכול ארוחה טובה אחת לשבוע במקדש הארי קרישנא

אהבתי את זה.

וככל שנגררתי אחרי הסקרנות והאינטואיציה שלי, הכל הסתבר להיות מאוחר יותר בעל ערך שלא יסולא בפז

הרשו לי לתת לכם דוגמא אחת

בזמן שהייתי בקולג' REED, העבירו בו את קורס הקליגרפיה (כתיבה מיופה) הכי טוב טוב בארץ.

בכל הקמפוס, כל פוסטר, כל תג על כל המחברות, היו מאוירים בכתב יד יפיפה.

בגלל שנשרתי ולא הייתי מחויב לקחת את הקורסים הרגילים, החלטתי לקחת את קורס הקליגרפיה בכדי ללמוד איך עושים זאת.

למדתי על גופנים כמו serif וכמו sans serif. על הרווחים השונים שאפשר לשים בין צירוף שונה של אותיות.

על מה גורם לטיפוגרפיה טובה להיות נהדרת.

מצאתי בזה יופי, היסטוריה, עדינות אמנותית בצורה שהמדע לא יכול לתפוש, ומצאתי את זה מרתק.

לא חשבתי ולא קיוויתי כלל שזה יתפוס חלק פרקטי בחיי.

אבל 10 שנים מאוחר יותר, כאשר עיצבנו את מחשב המקינטוש הראשון, כל זה חזר אליי בחזרה

ונעזרנו בזה בכדי לעצב את הMAC (מחשב מקינטוש). זה היה המחשב הראשון שכלל כתב יד יפה בתוכו.

אם לא הייתי מגיע לבקר באותו הקורס בקולג'

ל MAC לא היו פונטים מרובים או רווחים פרופורציוניים.

ומאחר ומערכת ההפעלה "חלונות" העתיקה את זה מה MAC, סביר להניח שלאף מחשב אישי היום, לא היה אותם.

[צחוק ומחיאות כפיים]

אם לא הייתי נושר מהלימודים, לא היה לי זמן לבקר בקורס הקליגרפיה.

ומחשבים אישיים אולי לא היו בעלי פונטים נהדרים כמו שיש בהם היום.

כמובן שבהסתכלות קדימה, כשהייתי עוד בקולג', היה זה בלתי אפשרי לחבר את הנקודות

אבל 10 שנים לאחר מכן, במבט לאחור, זה היה קל מאוד לעשות זאת.

שוב, אתה לא תוכל לחבר את הנקודות בהסתכלות קדימה, תוכל לחבר אותם רק במבט לאחור.

אז אין לך אלא לסמוך על כך שהנקודות יתחברו איכשהו בעתידך.

אתה חייב לסמוך על משהו - על תחושת הבטן שלך, על הגורל, על החיים, קארמה, כל דבר שהוא...

בגלל שהאמונה בכך שהנקודות יתחברו מתישהו בהמשך הדרך ייתן לך ביטחון ללכת אחרי הלב שלך

אפילו כשהוא יוליך אותך בדרכים עקלקלות, זה בעצם מה שיעשה את כל ההבדל.

הסיפור השני שלי הוא על אהבה ואובדן.

הייתי בר מזל - גיליתי מה אני אוהב לעשות בשלב מוקדם של חיי.

וואז (שם של חבר) ואני הקמנו את APPLE במוסך של הוריי כשהייתי בן 20.

עבדנו קשה ובתוך 10 שנים APPLE גדלה להיות מחברה של שני אנשים במוסך לחברה ששווה 2 ביליון דולר עם מעל ל 4000 עובדים.

שנה לפני כן בדיוק הוצאנו לשוק את המוצר הכי טוב שלנו - המקינטוש - ואני בדיוק הגעתי לגיל 30.

ואז פוטרתי.

איך אתה יכול להיות מפוטר מחברה שאתה הקמת בעצמך?

ובכן, כאשר החברה גדלה, שכרנו מישהו שאני חשבתי שהיה מאוד מוכשר בכדי לנהל את החברה הזאת איתי.

ובשנה הראשונה ואילך הדברים הסתדרו לא רע.

אך כאשר החזון של כל אחד מאיתנו על עתיד החברה הסתעף היינו חייבים לחתוך.

וכאשר העלנו את זה לדיון הדירקטוריון החליט לצודד בו.

וכך הייתי בן 30 ובחוץ, ופוטרתי בצורה מאוד פומבית.

כל מה שהיה הפוקוס שלי במהלך חיי הבוגרים נעלם, וזה מוטט אותי.

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי במשך כמה חודשים.

הרגשתי שאכזבתי את כל דור היזמים שלצידי - ששחררתי ברגע שהרגשתי קצת לחץ.

נפגשתי עם דיויד פקארד ובוב נויס וניסיתי להתנצל על כך שפישלתי בצורה כלכך נוראית.

הייתי פשוט כישלון מפורסם ואף חשבתי פשוט להיעלם מהעמק (עמק הסיליקון)

אבל משהו התחיל לאיטו להאיר עליי - עדיין אהבתי את מה שאני עושה.

מהלך האירועים ב APPLE לא השפיע עליי כהוא זה. אומנם דחו אותי, אבל הייתי עדיין מאוהב.

אז החלטתי להתחיל מחדש.

באותו זמן לא ראיתי זאת, אבל הסתבר לי שלהיות מפוטר מ APPLE היה הדבר הטוב ביותר שקרה לי מעודי.

הקושי שבלהיות מצליחן הוחלף בקלילות של להיות שוב מישהו שמתחיל מאפס, אחד שפחות בטוח לגבי הכל.

זה שחרר אותי ואפשר אותי להכנס לאחת התקופות היותר יצירתיות בחיי.

במהלך החמש שנים הבאות הקמתי חברה בשם NeXT ועוד חברה בשם Pixar,

והתאהבתי באשה מדהימה שתהפוך להיות אשתי.

Pixar גדלו להיות החברה שיצרה את סרט אנימצית המחשב הראשון בעולם: "צעצוע של סיפור" (Toy story) וכרגע זהו סטודיו האנימציה המצליח ביותר בעולם.

[תשואות ומחיאות כפיים]

בתפנית ראויה לציון. APPLE קנתה את Next וכך חזרתי חזרה ל APPLE

והטכנולוגיה שפיתחנו ב NeXT הוא לב ליבה של המוצר האחרון של APPLE.

וללורן ולי יש משפחה נהדרת ביחד.

אני די בטוח ששום דבר מזה לא היה קורה אם לא הייתי מפוטר מ APPLE.

זאת הייתה גלולה מרה, אבל אני מניח שהמטופל היה זקוק לה.

לפעמים החיים הולכים להכות אותך בראשך עם לבנה.

אל תאבד תקווה. אני משוכנע שהדבר היחיד שגרם לי להמשיך בדרכי הוא שפשוט אהבתי את מה שאני עושה.

אתה צריך למצוא את מה שאתה באמת אוהב, וזה נכון לגבי העבודה שלך כמו שזה נכון לגבי האהובים שלך.

העבודה שלך תמלא חלק גדול מחייך, והדרך היחידה להיות באמת מרוצה הוא לעשות את מה שאתה מאמין שהוא עבודה מעולה.

ובכדי לעשות עבודה מעולה, אתה חייב לאהוב את מה שאתה עושה.

אם עדיין לא מצאת את זה המשך לחפש ואל תיישב את דעתך.

כמו בכל מה שקשור ללב, אתה תדע כאשר תמצא את זה.

וכמו בכל מערכת יחסים טובה, זה רק ישתבח עם הזמן.

אז המשך לחפש, ואל תתפשר.

[מחיאות כפיים]

הסיפור השלישי שלי הוא על המוות.

כשהייתי בן 17 קראתי ציטוט שהולך בערך ככה:

"אם תחייה כל יום בחייך כאילו הוא האחרון, יום אחד אתה בוודאות תהייה צודק לגבי זה"

[קהל צוחק]

זה הותיר בי את חותמו, ומאז, במהלך 33 השנים שבאו לאחר מכן, הסתכלתי על עצמי במראה בכל בוקר ושאלתי את עצמי:

"אם היום היה היום האחרון בחיי, האם הייתי רוצה לעשות את מה שאני עתיד לעשות היום?"

וכאשר התשובה הייתה "לא" במשך יותר מידי ימים ברצף, ידעתי שעליי לשנות משהו.

לזכור שיום אחד אני אמות הוא הכלי החזק ביותר שאימצתי אי פעם בכדי לגרום לי לעשות את ההחלטות הכי גדולות בחיי.

בגלל שכמעט הכל - כל הציפיות ממך, כל הגאווה, כל הפחד והבושה מכישלון

כל הדברים האלו מתגמדים בפני המוות, ומותרים לנו בתודעה את מה שחשוב באמת.

לזכור שאתה הולך למות הוא הדרך הטובה ביותר שאני מכיר בכדי לחמוק ממחשבות שיש לך משהו להפסיד.

אתה בכל מקרה עירום. אין שום סיבה לא ללכת אחרי הלב שלך.

בערך לפני שנה אבחנו אצלי סרטן.

הייתה לי סריקה ב 7:30 בבוקר וראו בה בבירור גידול על הלבלב שלי.

אפילו לא ידעתי מה זה בכלל לבלב.

הרופאים אחרו לי שזה היה כמעט בוודאות סוג של סרטן שאינו ניתן לריפוי כמעט בכלל שלא אצפה להישאר בחיים יותר מ3 חודשים עד חצי שנה.

הדוקטור יעץ לי ללכת הביתה ולהסדיר את כל עיניניי, שזו דרכם של הרופאים להגיד לנו להתכונן למות.

זה אומר ללכת הביתה ולספר לילדים שלך בכמה חודשים ספורים כל מה שתכננת לספר להם ב10 השנים הבאות.

זה אומר לוודא שהכל סגור עד לפרט האחרון בכדי שזה יהיה קל כלל האפשר למשפחה שלך.

זה אומר שעלייך להגיד שלום לכולם.

חייתי עם האבחון הזה במהלך כל היום.

מאוחר יותר בערב הייתה לי ביופסיה, שם דחפו אנדוסקופ (צינור מצלם) דרך הגרון שלי לבטן ולמעיים.

תקעו מחט בלבלב שלי ולקחו כמה תאים מהגידול.

הייתי מאולחש, אבל אשתי שהייתה שם סיפרה לי שכאשר הרופאים בדקו את הביופסיה במיקרוסקופ הם החלו לבכות.

בגלל שהתברר להם שזה סוג נדיר מאוד של סרטן בלבלב שהיה ניתן לריפוי בניתוח.

עברתי את הניתוח ולמרבה המזל אני בריא עכשיו.

[מחיאות כפיים]

זה הכי קרוב שהיה לי בעימות עם המוות, ואני מקווה שזה הכי קרוב שאהיה גם בעוד כמה עשרות שנים.

אחרי שעברתי את זה אני יכול להגיד לכם משהו עם קצת יותר וודאות מאשר מה שהייתי אומר כשהמוות היה עבורי לא יותר מרעיון אינטלקטואלי:

אף אחד לא רוצה למות. אפילו אנשים שרוצים להגיע לגן עדן לא רוצים למות בכדי להגיע לשם.

ועדיין, המוות הוא גורל שכולנו חולקים. אף אחד עדיין לא הצליח לחמוק ממנו.

וכך זה גם צריך להיות, בגלל שהמוות הוא ההמצאה הטובה ביותר היחידה של החיים האלה.

זהו הסוכן שעובד עבור החיים ואחראי לפנות את הישן בכדי לעשות מקום לחדש.

כרגע, החדש הוא אתם, אבל זמן לא רב מעכשיו, אתם בהדרגתיות תהפכו להיות הדבר הישן יותר ותסולקו מכאן.

סליחה על כך שאני דרמתי, אבל זאת האמת.

הזמן שלכם מוגבל, אז אל תבזבזו אותו בלחיות חיים של מישהו אחר.

אל תולכו שולל אחרי עקרונות - שהם בעצם לחיות עפ"י המסקנות של מה שחשבו אחרים.

אל תתנו לקול הרעיונות של אנשים אחרים להטביע את הקול הפנימי שלכם.

וחשוב מכל, איזרו את האומץ ללכת אחרי הלב והאינטואיציות שלכם.

הן איכשהו כבר יודעות למה אתה באמת רוצה להפוך

כל דבר אחר הוא משני

[מחיאות כפיים]

כשהייתי צעיר, היה כתב-עת מדהים בשם "קטלוג הארץ השלמה" והיה כמו התנ"ך של הדור שלי.

הוא נוצר ע"י מכר שלי שנקרא סטיוארט בראנד לא רחוק מכאן ב"מנלו פארק" והוא הביא אותו לחיים במגע הפואטי שלו.

אלו היו שנות ה60 המאוחרות, לפני שהיו מחשבים אישיים ופרסומים מכוונים, הכל נעשה במכונות כתיבה, מספריים ומצלמות פולרוייד.

זה היה כמו גוגל שלבש עטיפה של ספר, 35 שנים לפני שגוגל בכלל הומצא. זה היה אידאליסטי, עולה על גדותיו בכלים מסודרים והערות מבריקות.

סטיוארט והצוות שלו פרסמו כמה גרסאות של "קטלוג הארץ השלמה"

ולאחר שזה מיצה את עצמו הם הוציאו גרסה סופית.

אלו היו אמצע שנות ה70 ואני הייתי בערך בגילכם.

על אחורי הכריכה הייתה תמונה של דרך כפרית בשלהי הבוקר, כזו שהיית מוצא את עצמך תופש בה טרמפים אם היית כזה הרפתקן.

מתחת לתמונה נכתבו המילים: "הישארו רעבים. הישארו מטופשים." זה היה מסר הפרישה שלהם כאשר סיימו את עבודתם.

הישארו רעבים, הישארו מטופשים. ואני תמיד ייחלתי את זה לעצמי.

וכעת, כאשר אתם בוגרים בכדי להתחיל מחדש, אני מאחל זאת לכם.

הישארו רעבים, הישארו מטופשים.

תודה רבה לכם מאוד.

[מחיאות כפיים]