אני אדבר היום על איך לחסוך יותר,

אבל לא היום, מחר.

אני אדבר על "חסכו יותר מחר".

זו תכנית שריצ'רד תאלר

מאוניברסיטת שיקגו, ואני

תכננו לפני 15 שנה בערך.

התכנית, במובן מסוים,

היא דוגמא למימון התנהגותי

על סטרואידים -

איך באמת ניתן היה להשתמש במימון התנהגותי.

אולי תשאלו, מה זה מימון התנהגותי?

אז בואו נחשוב על איך אנחנו מנהלים את הכסף שלנו.

בואו נתחיל עם משכנתאות.

זה נושא די עדכני,

לפחות בארה"ב.

הרבה אנשים קונים

את הבית הכי גדול שהם יכולים להרשות לעצמם,

ולמעשה קצת מעבר לכך.

ואז מעקלים להם את הבית.

והם מאשימים את הבנקים

על כך שהם הרעים שנתנו להם את המשכנתא.

בואו נחשוב גם על

איך אנחנו מנהלים סיכונים -

לדוגמא, משקיעים בשוק המניות.

לפני שנתיים, שלוש, ארבע,

השווקים הצליחו יפה.

אנחנו, כמובן, לקחנו סיכונים.

ואז המניות נפלו,

ואנחנו כאילו "וואו.

ההפסדים האלה נראים לנו, רגשית,

מאוד שונים

ממה שחשבנו

כשהשווקים עלו."

אז כנראה אנחנו לא כ"כ מצליחים

כשזה מגיע ללקיחת סיכונים.

לכמה מכם יש אייפון?

למישהו? נפלא.

אני מהמר שרבים יותר מכם

מבטחים את האייפון שלכם -

אתם קונים ביטוח כשאתם מרחיבים את האחריות.

מה יקרה אם תאבדו את האייפון?

מה יקרה אם תעשו כך?

לכמה מכם יש ילדים?

יש מישהו?

תשאירו את הידיים למעלה

אם יש לכם ביטוח חיים מספק.

אני רואה הרבה ידיים שיורדות.

אני מנבא,

אם אתם מדגם מייצג,

שרבים יותר מכם

מבטחים את האייפון מאשר את חייהם,

אפילו כשיש לכם ילדים.

אנחנו לא כ"כ מצליחים כשזה מגיע לביטוח.

בארה"ב, משק בית ממוצע

מוציא 1,000 דולר בשנה

על הגרלות.

ואני יודע שזה נשמע מטורף.

כמה מכם מוציאים 1,000 דולר בשנה על הגרלות?

אף אחד.

אז זה אומר לנו שהאנשים שאינם כאן בחדר

מוציאים יותר מ 1,000

כדי להגיע לממוצע של 1,000.

אנשים בעלי הכנסה נמוכה

מוציאים הרבה יותר מ1,000 על הגרלות.

אז לאן זה לוקח אותנו?

אנחנו לא עושים עבודה נהדרת בניהול כסף.

מימון התנהגותי הוא באמת שילוב

של פסיכולוגיה וכלכלה,

בנסיון להבין

את הטעויות הכספיות שאנשים עושים.

ואני יכול לעמוד כאן

בשארית 12 הדקות ו53 השניות שנותרו לי

ולצחוק על כל מיני דרכים

בהן אנו מנהלים כסף,

ובסוף תשאלו את עצמכם: "איך אפשר לעזור לאנשים?"

ובזה אני באמת רוצה להתמקד היום.

איך לוקחים את ההבנה

על הטעויות הכספיות שאנשים עושים,

ואז הופכים את האתגרים ההתנהגותיים

לפתרונות התנהגותיים?

ואני אדבר היום

על "חסכו יותר מחר".

אני רוצה לטפל בנושא

של חסכונות.

יש לנו על המסך

מדגם מייצג

של 100 אמריקאיים.

ואנחנו נראה את התנהגות החסכון שלהם.

קודם כל,

למחצית מהם

אין אפילו גישה

לתכנית 401k [תכנית פנסיה].

הם לא יכולים לחסוך בקלות.

הם לא יכולים להפריש כסף מהשכר שלהם

לתוך תכנית פנסיה

לפני שהם רואים אותו,

לפני שהם יכולים לגעת בו.

מה לגבי המחצית הנוספת?

חלק מהם בוחרים שלא לחסוך.

הם פשוט עצלניים מדי.

הם לא מגיעים לזה שהם יתחברו לאתר מסובך

וילחצו 17 פעם כדי להצטרף לתכנית 401k.

ואז הם צריכים להחליט איך הם הולכים להשקיע

ב52 האפשרויות שלהם,

והם מעולם לא שמעו על קרן כספית [קרן נאמנות סולידית].

וזה פשוט יותר מדי עבורם, והם לא מצטרפים.

כמה אנשים בסוף חוסכים בתכנית 401k?

שליש מהאמריקאים.

שני שליש לא חוסכים כרגע.

האם הם חוסכים מספיק?

תוציאו את אלה

שאומרים שהם חוסכים מעט מדי.

אחד מעשרה

חוסך מספיק.

9 מעשרה

לא יכולים לחסוך דרך תכנית 401k,

מחליטים שלא לחסוך, או לא מחליטים,

או חוסכים מעט מדי.

אנחנו חושבים שיש לנו בעיה

של אנשים שחוסכים יותר מדי.

בואו נבדוק את זה.

יש לנו אדם אחד -

טוב, בעצם נצטרך לחצות אותו

כי זה פחות מאחוז אחד.

בערך מחצית אחוז מהאמריקאים

חשים שהם חוסכים יותר מדי.

מה נעשה בקשר לזה?

בזה אני באמת רוצה להתמקד.

אנחנו חייבים להבין

למה אנשים לא חוסכים,

ואז אולי נוכל להפוך

את האתגרים ההתנהגותיים

לפתרונות התנהגותיים,

ואז לראות עד כמה זה יעזור.

אז תנו לי לסטות רגע

כדי לזהות את הבעיות,

האתגרים, האתגרים ההתנהגותיים,

שמונעים מאנשים לחסוך.

אני אסטה ואדבר על בננות ושוקולד.

נניח שהיה לנו עוד ארוע TED נפלא בשבוע הבא,

ובהפסקה

היה חטיף

ויכולתם לבחור בין בננות לבין שוקולד.

כמה מכם חושבים שהייתם רוצים את הבננות

במהלך ארוע ה TED ההיפוטטי הזה בשבוע הבא?

מי היה בוחר בבננות?

נפלא.

אני מנבא באופן מדעי

74% יבחרו בבננות.

זה לפחות מה שניבא מחקר אחד נפלא.

ואז תחכו שבוע

ותראו מה אנשים אכלו בסוף.

אותם אנשים שדמיינו את עצמם

אוכלים בננות,

בסוף אכלו שוקולד

שבוע לאחר מכן.

שליטה עצמית

אינה בעיה בעתיד.

היא בעיה רק ברגע זה

כאשר השוקולד נמצא לידינו.

איך זה קשור לזמן וחסכונות,

הנושא הזה של סיפוק מיידי?

או כמו שחלק מהכלכלנים קוראים לו "הטיית ההווה".

אנחנו חושבים על חסכונות. אנחנו יודעים שאנחנו צריכים לחסוך.

אנחנו יודעים שנעשה זאת בשנה הבאה, אבל היום - בואו נלך לבזבז.

חג המולד מתקרב,

בואו נקנה מתנות לכל מי שאנחנו מכירים.

אז הנושא של הטיית ההווה

גורם לנו לחשוב על חסכון,

אבל בסוף להוציא כסף.

בואו נדבר עכשיו

על מכשול התנהגותי נוסף לחסכון

שקשור לאינרציה.

אבל שוב, סטייה קלה

לנושא של תרומת איברים.

מחקר נפלא משווה בין מדינות שונות.

אנחנו נבחן שתי מדינות דומות,

גרמניה ואוסטריה.

ובגרמניה,

אם תרצו לתרום את האיברים שלכם -

חס וחלילה אם יקרה לכם

משהו נורא -

כשתקבלו את רשיון הנהיגה שלכם, או ת.ז.,

אתם מסמנים תיבה שאומרת:

"אני רוצה לתרום את האיברים שלי."

רוב האנשים לא אוהבים לסמן תיבות.

זה דורש מאמץ. צריך לחשוב על זה.

12% עושים זאת.

אוסטריה, מדינה שכנה,

מעט דומה, מעט שונה.

מה ההבדל?

ובכן, עדיין יש לכם ברירה.

אתם צריכים להחליט

אם אתם רוצים לתרום את איבריכם, או לא.

אבל כשאתם מקבלים את רשיון הנהיגה,

אתם מסמנים את התיבה

אם אתם לא רוצים לתרום איברים.

אף אחד לא מסמן תיבות.

זה יותר מדי מאמץ, כאילו.

1% מסמן את התיבה. השאר לא עושים כלום.

לא לעשות כלום זה מאוד שכיח.

לא הרבה אנשים מסמנים תיבות.

מה ההשלכות

להצלת חיים

ולכך שיהיו איברים זמינים?

בגרמינה 12% מסמנים את התיבה.

12% הם תורמי איברים.

יש מחסור עצום באיברים,

אלוהים ישמור, אם תזדקקו לכך.

באוסטריה, שוב, אף אחד לא מסמן את התיבה,

לכן 99% מהאנשים

הם תורמי איברים.

אינרציה, חוסר פעולה.

מהי ברירת המחדל

אם אנשים לא עושים דבר,

אם הם ממשיכים להשתהות, אם הם לא מסמנים את התיבה?

מאוד חזק.

אנחנו נדבר

על מה קורה כשאנשים מפוחדים ומבולבלים

מכדי לקבל את החלטות הפנסיה שלהם.

האם נכריח אותם להצטרף לתכנית באופן אוטומטי,

או שהם יישארו בחוץ?

ביותר מדי תכניות 401k,

אם אנשים לא עושים דבר,

זה אומר שהם לא חוסכים לפנסיה,

אם הם לא מסמנים את התיבה.

וסימון התיבה דורש מאמץ.

אז דיברנו על כמה אתגרים התנהגותיים.

עוד אחד לפני שנהפוך את האתגרים לפתרונות,

קשור לקופים ותפוחים.

לא, לא, לא, זה מחקר אמיתי

והוא קשור מאוד לכלכלה התנהגותית.

קבוצה אחת של קופים מקבלת תפוח, הם די שמחים.

הקבוצה השנייה מקבלת שני תפוחים, ואחד נלקח מהם.

עדיין נותר להם תפוח אחד.

הם ממש עצבניים.

למה לקחתם לנו את התפוח?

זה העקרון של שנאת הפסד.

אנחנו שונאים להפסיד דברים,

אפילו אם זה לא כרוך בסיכון רב.

הייתם שונאים ללכת לכספומט,

להוציא $100,

ולראות שאיבדתם שטר אחד של $20.

זה כואב מאוד,

אפילו שאין לזה משמעות.

ה $20 האלה יכולים להיות ארוחת צהריים מהירה.

אז הרעיון של שנאת הפסד

פועל גם בהקשר של חסכונות,

כי הרבה אנשים, באופן מנטלי

רגשי ואינטואיטיבי,

מסווגים חסכונות כהפסד

כי אנחנו צריכים לצמצם את ההוצאות.

אז דיברנו על

כל מיני אתגרים התנהגותיים

הקשורים בסופו של דבר לחסכונות.

אם תחשבו על סיפוק מיידי,

על השוקולדים מול הבננות,

זה כואב מדי לחסוך כרגע.

זה הרבה יותר כיף

לבזבז כרגע.

דיברנו על אינרציה ועל תרומות איברים

ועל לסמן את התיבה.

אם אנשים צריכים לסמן הרבה תיבות,

על מנת להצטרף לתכנית 401k,

אז הם ימשיכו לדחות

ולא להצטרף.

ואחרון, דיברנו על שנאת הפסד,

הקופים והתפוחים.

אם אנשים מסווגים באופן מנטלי

חסכון לפנסיה כהפסד,

אז הם לא יחסכו לפנסיה.

אז האתגרים האלה עומדים מולנו,

ומה שריצ'רד תלר ואני

הוקסמנו ממנו -

אם ניקח את המימון ההתנהגותי,

נהפוך אותו למימון התנהגותי על סטרואידים,

או מימון התנהגותי 2.0,

או מימון התנהגותי בפעולה -

נהפוך את האתגרים לפתרונות.

והגענו לפתרון מביך בפשטותו

הנקרא "חסכו יותר, לא היום, מחר."

איך זה יפתור את האתגרים

עליהם דיברנו?

אם תחשבו על הבעיה

של בננות לעומת שוקולדים,

אנחנו חושבים שנאכל בננה בשבוע הבא.

אנחנו חושבים שנחסוך יותר בשנה הבאה.

"חסכו יותר מחר"

מזמין מעסיקים

לחסוך יותר אולי בשנה הבאה -

מתי שהוא בעתיד

כשאנו יכולים לדמיין את עצמנו

אוכלים בננות,

מתנדבים יותר בקהילה,

מתאמנים יותר ועושים את כל הדברים הנכונים בעולם.

עכשיו, דיברנו גם על סימון התיבה

והקושי לנקוט בפעולה.

"חסכו יותר מחר"

הופך את זה לקל.

זה טייס אוטומטי.

ברגע שתאמרו לי שאתם רוצים לחסוך יותר בעתיד,

נניח בכל ינואר שיגיע,

אתם עומדים לחסוך יותר באופן אוטומטי

וזה ירד מהתלוש שלכם לתכנית הפנסיה

לפני שתראו את זה, לפני שתגעו בזה,

לפני שתתקלו בבעיה

של סיפוק מיידי.

אבל מה נעשה בנוגע לקופים

ושנאת הפסד?

ינואר הבא מגיע

ואנשים עלולים לחוש שאם הם יחסכו יותר,

הם חייבים לבזבז פחות, וזה מכאיב.

טוב, אולי לא כדאי שזה יהיה סתם בינואר.

אולי כדאי שנכריח אנשים לחסוך יותר

כשהם מרוויחים יותר.

כך כשהם מרוויחים יותר, כשהם מקבלים העלאה,

הם לא חייבים לקצץ בהוצאות שלהם.

הם לוקחים חלק קטן

מההעלאה בתלוש הביתה,

ומבזבזים יותר -

לוקחים חלק קטן מההעלאה

ושמים אותו בתכנית הפנסיה.

אז זו התכנית,

מביכה בפשטותה,

אבל כפי שנראה,

מאוד חזקה.

לראשונה יישמנו אותה,

ריצ'רד תלר ואני,

עוד ב 1998.

חברה בינונית בצפון מרכז ארה"ב,

עובדי צווארון כחול

המתקשים לשלם את החשבונות

אמרו לנו שוב ושוב

שהם לא יכולים לחסוך מיד.

לחסוך היום אינה אופציה.

הזמנו אותם לחסוך

3% נקודות יותר

כל פעם שהם מקבלים העלאה בשכר.

והנה התוצאות.

אנחנו רואים כאן תקופה של 3.5 שנים,

4 העלאות שכר,

אנשים שנאבקים לחסוך,

חסכו 3% מהשכר שלהם,

3.5 שנים מאוחר יותר

חסכו כמעט פי 4 יותר,

כמעט 14%.

והנה נעליים ואופניים

ועוד דברים על הטבלה הזו

כי אני לא רוצה סתם לזרוק מספרים

לחלל.

אני רוצה באמת לחשוב על העובדה

שחסכון של פי 4 יותר

הוא הבדל עצום

במונחים של סגנון החיים

שהאנשים האלה יכלו להרשות לעצמם.

זה אמיתי.

זה לא רק מספרים על חתיכת נייר.

כשאנשים חסכו 3%,

הם יכלו להוסיף לעצמם נעליים יפות

כדי שיוכלו ללכת,

כי הם לא יכולים להרשות לעצמם משהו אחר,

כשהם חוסכים 14%,

הם יכולים אולי לקנות לעצמם נעליים חגיגיות

כדי ללכת לרכב ולנהוג.

זה הבדל אמיתי.

עד כה, בערך ל 60% מהחברות הגדולות

יש תכניות כאלה.

זה הפך לחלק מהחוק להגנת הפנסיה.

ומיותר לומר לתלר ואני

בורכנו בכך שאנו חלק מהתכנית הזו

ואנו יכולים להשפיע.

הרשו לי לסכם

עם שני מסרים עיקריים.

האחד הוא שמימון התנהגותי

הוא חזק ביותר.

זוהי רק דוגמא אחת.

מסר שני

הוא שיש עוד הרבה מה לעשות.

זהו רק קצה הקרחון.

אם תחשבו על אנשים ומשכנתאות

ועל קניית בתים ללא היכולת לשלם עליהם,

אנחנו צריכים לחשוב על זה.

אם אתם חושבים על אנשים שמסתכנים יותר מדי,

ולא מבינים את רמת הסיכון שהם לוקחים

או מסתכנים פחות מדי,

אנחנו צריכים לחשוב על זה.

אם תחשבו על אנשים שמוציאים $1,000 בשנה

על כרטיסי הגרלה,

אנחנו צריכים לחשוב על זה.

הממוצע, בעצם,

השיא הוא בסינגפור.

משק הבית הממוצע

מוציא $4,000 על כרטיסי הגרלה.

יש לנו הרבה מה לעשות.

הרבה דברים לפתור,

גם בתחום הפנסיה

כשזה נוגע לשאלה מה אנשים עושים בכספם

לאחר הפרישה.

שאלה אחת אחרונה:

כמה מכם מרגישים בנוח

שבעוד אתם מתכננים את הפרישה שלכם,

יש לכם תכנית פנסיה באמת מוצקה

לרגע בו תצאו לפנסיה,

כשתפנו לביטוח הלאומי,

לאיזה סגנון חיים תצפו,

כמה כסף תוציאו בכל חודש,

כך שלא תפסידו את כל הכסף?

כמה מכם חשים שיש לכם תכנית מוצקה לעתיד

כשזה מגיע להחלטות שלאחר תקופת הפרישה.

אחד, שניים, שלושה, ארבעה.

פחות מ 3%

בקהל מאוד מתוחכם.

למימון התנהגותי יש עדיין דרך ארוכה.

ישנן הרבה הזדמנויות

להפוך אותו לכלי משמעותי שוב ושוב.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)